בן שמחה ומנחם, נולד ביום כ"ב בתשרי תר"ץ (26.10.1929) בתימן ועלה ארצה עם הוריו בשנת תרצ"ה. דויד למד בתלמוד-תורה ברחובות ובהיותו בן 14 הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ויצא לקיבוץ יגור. שם נפצע על-ידי הבריטים בזמן חיפושי הנשק ונשלח למעצר בלטרון. לאחר שנה ביגור חזר העירה, עבד במאפייה ותמך בהוריו. הצטרף לשורות לוחמי חרות ישראל והמשיך במלחמתו לגירושם של הבריטים מן הארץ. 

דויד היה מראשוני המתגייסים למלחמת-העצמאות ושירת ב"גדוד הקומנדו" בחטיבה 8. הוא השתתף בקרבות יפו, רמלה, לוד, בית- נבאללה ובאר שבע ומילא את המוטל עליו באהבה. אימו חרדה לו, ותפילה היתה שגורה בפיה: "אלוהים, הצל את בני", אך הוא היה נוהג לצחוק ולומר: "אל תדאגי, אני לא אמות..." היה עליז מטבעו, אוהב שיר וטיול. דויד השתתף במבצע "חורב" לסילוק הצבא המצרי מתחומי ישראל ונפל בעוג'ה-אל-חפיר בנגב בשעת התקפה אווירית, ביום א' בטבת תש"ט (2.1.1949). נקבר במשמר הנגב. השאיר אישה.

ביום כ"ג בחשוון תש"י (15.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.